<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז י"ד ע"ב] מתני', מקום שנהגו שלא למכור, דהחמירו על עצמן דילמא אתי למכור גסה. ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה, טעמא מפרש בגמרא. עגלים וסייחים קטנים ואע"ג דלאו בני מלאכה נינהו מיחלפי במכירת גדולים. ושבורים, דאתי לאיחלופי ומזבני להו שלימים. בשבורה, דלא משהו לה ושחטי לה, הילכך לא חזי לה ישראל גבי גוי ולא אתי למישרי מכירה אחריתי. מתיר בסוס, שאין מלאכתו אלא רכיבה, וטעמא דאין מוכרין גזירה משום שאלה ונסיוני הוא ובנסיוני הוה ליה מחמר דאסור משום לא תעשה כל מלאכה פר' מי שהחשיך [קנ"ד ע"א], אבל הכא אי נמי אתי לשאלה ונסיוני אין כאן חיוב משום לא תעשה כל מלאכה.
[ע"ז ט"ז ע"א] דכי שלים זיניהו, כשכלין כלי זינן במלחמה קטלי בהו בתריסין. מערק ערקי ולא קטלי בגוייהו. עששיות, חתיכות עבות שעושין מהן כלי זין. בפרזלא הנדואה, של ארץ הינד שאינו עשוי אלא לכלי זיין אבל שאר ברזל מותר למכור להם. דמגנו עלן, נלחמים לשמור את העיר ואת יושביה, תוס' אהא סמכינן למכור להן כלי זיין. שאין חייבין עליה חטאת, שרוכב עליה בלבד, היל' כבן בתירה ואין הלכה כר' יהודה דמתיר בשבורה.
<h2>דף ט:</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] מתני', ואלו אסורין, רמ"זל יין שנתנסך לע"ז אסור בהנאה והשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה וכן האוכל כל שהוא מתקרובת ע"ז מבשר או פירות אפילו מים ומלח האוכל מהן כל שהוא לוקה שנאמר [דברים ל"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יין שנתנסך לה כזבח שקרב לה וכיון שאיסור זה משום ע"ז הוא אין לו שיעור שנאמר בע"ז [שם י"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואוסרין בכל שהן, בכל מקום שנתערבו שם אפילו אחד באלף אוסרין את כולן, יין נסך, חבית אחת באלף חביות אוסרת את כולן, וע"ז, צורה שנעבדה ונתערבה באלף צורה שאינן ע"ז. ועורות לבובין, דהוי נמי איסורי הנאה כדאמרן באין מעמידין [כ"ט ע"ב]. ושור הנסקל, דכתיב [שמות כ"א] ולא יאכל את בשרו וכדר' אבהו אמר ר' אלעזר [קידושין נ"ו ע"ב] דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה. ועגלה ערופה, אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. וציפרי מצורע, השחוטה אבל המשולחת מותרת שלא אמרה תורה שלח לתקלה ואיסורא דשחוטה מפרש בקידושין בפרק האיש מקדש [נ"ז ע"א]. ושיער נזיר, דכתיב [במדבר ו'] ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ופטר חמור, כל זמן שלא נפדה אסור בהנאה לר' יהודה ולאחר עריפה אפי' לר' שמעון דתניא [שם ע"ב] פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר. ובשר בחלב, חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם, וחזרה ונתערבה באלף חתיכות אוסרת את כולן בהנאה והאי תנא סבר בשר בחלב אסור בהנאה דפלוגתא היא בכל הבשר [קט"ז ע"א], ויש שלמדין ממשנתינו דבשר בחלב במה שהוא, דסבורין דהאי בכל שהוא דקתני כגון טיפת חלב שנפלה לקדירה או חתיכת בשר קטנה שנפלה לתוך יורת חלב ואפילו אין בה בנותן טעם וטיעות הוא בידם דהא מפרש בגמרא דתנא דבר שבמנין קתני כגון חתיכה בחתיכות, משום דדרכו להימנות חשיב ולא בטיל ואי בבשר שנתערב טעמו בחלב קמיירי או בטיפת חלב שנפלה לקדירה מי הוי דבר שבמנין, ועוד הא אוקימנא כל איסורין שבתורה בנותן טעם, ואפילו רב ושמואל דאמרי במשהו בשלא במינו מודו, ובכולה שחיטת חולין איירי בשר בחלב בנותן טעם. וחולין שנשחטו בעזרה, התם בקידושין [שם] מפרש להו דאסירי בהנאה.
<h2>דף יג:</h2>
[ע"ז נ"ג ע"א] גרוטאות, שברי כסף וזהב. אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר לגוי הע"ז ויבטלנה ואחר כך אם ירצה יקננה ממנו, ואע"ג דמשך ומשיכה בגוי קונה לא אמרינן ע"ז של ישראל הוא ואינה בטילה, דהא משיכה בטיעות הואי, ולא ידע שתהא בהן ע"ז. ואם משנתן מעות משך יוליך ע"ז לים המלח, ואינו רשאי להחזירה וליטול מעותיו, דאע"ג דמשיכה בטיעות הואי כיון דיהב דמי כי הדר שקיל להו מיחזי כמאן דמזבין לה.
<h2>דף כט.</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] מנשר פרסותיה, מקשי בגמ' והא איכא צער בעלי חיים, ומתריץ אמ' אביי רחמ' אמ' את סוסיהם תעקר ביהושע [י"א] כתיב אלמא מותר לגנותן בכך. מן הארכובה ולמטה, אבל עיקור שתיטרף בו אסור לעשות כן בידים ואע"פ שהיא אסורה בהנאה. תוס' ותימה מאי איכפת לן כיון דאסירה בהנאה, לכך נראה דשריא בהנאה דאע"פ דפירות כסות וכלים ומעות וכלי מתכות אסירן בבהמה סגי בקנסא דעיקור מן הארכובה ולמטה. דשקלי מיניה מיכסא, מן הלוקח דקא מהני לע"ז. עבדים ובהמה ושפחות וכו', אחד עבד גוי ואחד עבד ישראל, משום מיעוטייהו שממעט הגויים ומדלדלן שלוקח עבדיהן ובהמתן שמשתמשין בהן. וכותב בשטרות ומעלה בערכאות שלהן, מקום מושב גדוליהם ושופטיהם ומעלה שטרותיו לפניהם לחתום בו ואע"פ שכבוד ותפארת היא להן, שהוא כמציל מידם, שמתוך כך יהיה לו עדים מסייעין להצילו מן העוררין. בבית הפרס דרבנן, שדה שנחרש בה קבר, וחשו חכמים עד מאה אמה דלדלה המחרישה את כתיתי העצמות דשמא יעבור על עצם כשעורה ויסיטנו. לישא אשה, היינו לשוב לארץ ישראל לאחר כך אבל לישא אשה ולהשתקע שם אסור כדמוכח בסוף כתובות [קי"א ע"א]. בזמן שאינו מוצא ללמוד, בארץ ישראל בטהרה, אבל בזמן שמוצא לא יטמא. [רבי יוסי אומר] אף בזמן שמוצא ללמוד בארץ יצא ויטמא. אין מחרימין, קסבר סתם חרמים לבדק הבית דפלוגתא היא (בתמורה) [בערכין כ"ח ע"ב] וכיון דהשתא ליכא בית אתי בהו לידי תקלה דמיתהני מהקדש ומעיל[ה].
<h2>דף לא.</h2>
[ע"ז ז' ע"א] אין מקבלין אותן להחזיקן בתורת חבירות לסמוך עליהן. במטמוניות, בסתר, גיר' דגמ' איכא דאמ' עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן, פיר' עשו דבריהם עבירות שבידם עברו עד הנה בפרהסיא הואיל ופקרו כל כך אין לבן נותנן לשוב בתשובה שלימה. שובבים, משמע מזידים ובפרהסיא, שובב משמע לשון מרד וגאוה כמו [ישעיה נ"ז] וילך שובב בדרך לבו.
<h2>דף לב.</h2>
ליקוטין מתוספות, [ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין כו', משום דחישינן לתקלה בזמן הוה ואין מחרימין וכו', מה שפירש ר"ש קסבר סתם חרמים לבדק הבית על חנם דחק, דאיכא לאוקומה במפרש לבדק הבית, אי נמי אפילו בחרמי כהנים אסור דלא ליתי בהו לידי תקלה קודם שינתנו לכהן, כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ב ע"א] דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. יוליכם לים המלח, והא דקאמר בסוף המקדיש שדהו [כ"ט ע"ב] ושדי בנהרא, דסגי בשאר נהרות, היינו על ידי שחיקה, אבל אי שדי להו בעינייהו בעי ים המלח כדמשמע בפ' כל שעה [כ"ח ע"ב].
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] מתני', יין נסך, סתם יינם שנפל לבור של יין. גמ'. חבית בחבית דשקיל חדא ושדי בנהרא ואינך מישתרו בהנאה. אבל לא יין ביין, שאם נתערב יין ביין כולו אסור בהנאה. הלכה למעשה, להורותה על המעשה. יין ביין יין נסך ממש שנתנסך לפני ע"ז. אסור, כולו אסור בהנאה. חבית בחבית מותר, הכל מותר בהנאה חוץ מדמי אותה החבית. סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו היין, וכן הלכה. ואידך תישתרי בהנאה למוכרו לבד או לעשות מהן כבוסה או להשקות מהן לגויים.
<h2>דף נג.</h2>
ליקוטין מתוספות, [ע"ז י"ג ע"א] אין מקדישין כו', משום דחישינן לתקלה בזמן הוה ואין מחרימין וכו', מה שפירש ר"ש קסבר סתם חרמים לבדק הבית על חנם דחק, דאיכא לאוקומה במפרש לבדק הבית, אי נמי אפילו בחרמי כהנים אסור דלא ליתי בהו לידי תקלה קודם שינתנו לכהן, כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ב ע"א] דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. יוליכם לים המלח, והא דקאמר בסוף המקדיש שדהו [כ"ט ע"ב] ושדי בנהרא, דסגי בשאר נהרות, היינו על ידי שחיקה, אבל אי שדי להו בעינייהו בעי ים המלח כדמשמע בפ' כל שעה [כ"ח ע"ב].
[ע"ז י"ג ע"ב] נועל דלת, ואין לה מה תאכל ותמות, ובגמ' רמינן האי מתניתא דקתני ואיזה הוא עיקור נועל בפניה וכו' אמתניתא דלעיל דקתני ואיזה עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, ומסיק רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים פי' אינו מטיל מום גמור דאסור משום [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, דהני מילי בזמן שבית המקדש קיים דקרינא ביה [שם] תמים יהיה לרצון להקריב, אבל השתא נראה בעלמ' הוא ולא אסיר מדאוריתא. שחללו בדאיעבד, אבל לכתחלה לא.
